חיפוש
  • אתי גלמידי

שלום, שלום, שלום כיתה א.

ה 1 ספט' מגיע שוב כמדי שנה, ואני מוצאת את עצמי מהורהרת וחוככת בדעתי מדוע?

דור חדש צומח לנו, נפלאות הזמן מביאים עימם כל מיני דברים. חלקם טובים יותר חלקם פחות. אני חשה שעלינו המבוגרים להחזיק בעבור הקטנים הללו את שנסתר מעיניהם ושהיה פה קודם. את המפגש האנושי, את הכמיהה למורה שהיה בנוכחות עימם כל השבוע, את המשחק עם החברים בהפסקות, את הדיונים בכיתה ולא מאחורי מסך, את המבטים שמגניבים לאהוב/ה, את החלום על מישהו שיראה אותם את המיוחדות שבהם.

הפרעות ביחסים מתרחשים על רקע סיבות רבות ולא פה המקום לפרטם. מה שברור הוא שעל יחסים צריך להתאמן, לחוות אותם, לפתח מיומנויות בינאישיות יש צורך במפגש אנושי אמיתי בלתי אמצעי בו יש הרגש, חוויה, תנועה רגשית.

והילדים של הדור הזה בעיקר ישבו מאחורי מסכים, ילמדו מה זה "קפסולות" (מושג שאפילו אני לא מבינה את משמעותו) יראו את מוריהם מעט ולא ברצף, הקשר האישי ילך ויפחת, המיומנויות הנרכשות יתמעטו ועימם תעלה השאלה איזה דור יצמח פה? איך תשפיע ההתמעטות הזו על יכולתם ביצירת קשרים בהווה ובעתיד? הקורונה תחלוף לה, החיים יחזרו למסלולם. אבל הזמן של הילדים שלנו של השנה שנתיים ראשונות שלהם במסגרות החינוכיות לא יחזור.

במושגים מקצועיים אנחנו קוראים לזה "זמן ילד", שהוא שונה מזמן מבוגר ושלא ניתן להחזיר את שנלקח ונגזל מהם ולא יחזור יותר. ואת הנזקים אנחנו עדיין לא יכולים להעריך ולאמוד. כמו ששפה נרכשת בשלבים מסוימים בילדות כך גם מיומנויות חברתיות וקשר בינאישי.

מי מאיתנו לא זוכר את כיתה א את המורה המיתולוגית שלו. את שלי אהבתי מאד קראו לה טובה והיא היתה טובה ומופלאה בעיני. בעיקר כי ראתה אותי לעומק, חשתי שהיא חמה ונעימה מאד, וזה נתן לי דרייב להיות תלמידה טובה כי רציתי שתוסיף לראות ולאהוב אותי. ומאז ועד היום החוויה הלימודית שלי נפלאה ועל כך אני מודה לה. ולא רק הדברים הנעימים נרכשים אלא גם היכולת להאבק, לתפוס מקום, להביע את עצמי, להתמודד עם רגשות קשים קנאה, תחרות, תסכול שנאה. ללמוד לראות את האחר, לפתח אמפטיה, לשמוע את קול המצפון, לפתח דיונים על נושאים קטנים כגדולים ולהיות מושפע ומשפיע, לבחור חברים. כל אלו מתמעטים לילדים שהצטרפו היום למסגרות.

והם לא יודעים את שאנו יודעים וחוינו בילדותינו. למסגרות אין תפקיד רק ללמד, יש להן חלק בהיותנו אנשים מתפקדים בעולם.


אז אני קצת מודאגת היום. המערכת מבולבלת מאד, חוששת שמסכים יתפסו מקום במקום אנשים אמיתיים, חוויות פשוטות יתחלפו ברביצה ממושכת בלי ריצות בהפסקה ומשחק נפלא של ילדים. זה לא רק הקורונה, זה גם ההתמסרות / התמכרות של כולנו למסכים שאת חלקנו הופכים ל"עצלים" ביחסים. ובמקום להגיד את הדברים המשמעותיים נכתוב אותם בווטסאפ, וכשנפגש באמת יעלמו ויאלמו המילים. ובמקום לשחק זה עם זה ילדים ישחקו בנייד שלהם ולא ירימו ראש לאורך זמן להבין מי נמצא לידם. ובעיקר, שעם הזמן והמורכבות בהתמודדות ביחסים ילדים יוותרו על הסקרנות, והעניין שבהם, החלופות יהיו קלות יותר.

אבל אנחנו יודעים שאין באמת חלופות לצורך שלנו הקיומי, הבסיסי בקשר אנושי אמיתי, אין ולא יהיה לעולם. משום שזקוקים אנו לאחר להתפתחותינו.

אז בואו נתייחס לעניין הזה כזמני, נעודד אותם ליצור חברויות, להזמין חברים, לשחק משחקים אמיתיים. נשחק איתם בעצמנו, נניח לפלאפונים כשאנחנו עימם. נחבק, ננשק אותם. נעצים את החלקים הנפלאים ואת המיוחדות שבהם. שישאיר בהם את הזכרון ויבעיר את הכמיהה לקשרים אמיתיים. שהלוואי ולא נוותר עליהם לעולם על אף מגבלות ואיסורי השעה הזמניים לעת הזו.


מטפלת ומדריכה מוסמכת בטיפול זוגי ומשפחתי | מנחה ומדריכת צוותים וקבוצות

אתי גלמידי | 054-477-8989 | etigalemidy@gmail.c

2 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
מטפלת ומדריכה מוסמכת - אתי גלמידי