חיפוש
  • אתי גלמידי

מתנה או עונש ? מחשבות מימי הקורונה

החוסן שלנו כבני אדם נבחן בעיקר ביכולת הגמישות וההסתגלות שלנו למצבים משתנים. "לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה ארז", כך כבר אמרו חכמינו. הצורך שלנו ברציפות, בטחון שליטה ותחושת וודאות נמצא כל הזמן למול הצורך שלנו בהשתנות, התפתחות וארעיות שהחיים מציבים לנו. כמו בהרבה דברים בחיינו יש תמיד התנגשות וסתירה בין צרכים, שלכאורה נראים כמנוגדים זה לזה. אבל לימים, בעת רגיעה,

קבלה וממרחק מהאירועים אנו מבינים שהם משלימים זה את זה.

והנה הגיעה לה הקורונה מגיפה שהתחפשה לה בתחפושת שמטילה אימה עלינו בני האדם. שמעלה את רף החרדה והפחד הופך אימתני. לפחד יש בהחלט מקום - למול האבידות בנפש, הקלות שבהדבקה ובהעדר חיסון לעת הזו, שימגר את התופעה. אנו נדרשים לשינויים רבים, שנוגסים בשיגרת היומיום שלנו. מישיבה בבתים לימים רבים, עד אובדן כמעט כל מהלך של שיגרה ביומיום של כולנו, עבודה, לימודים, בילויים, קניות הכל. והמציאות החדשה כמו נכפתה עלינו.

וכשהשינוי גדול, וכאילו נגזלות מאיתנו חרויות, נוצר וואקום ענק, עימן מגיעות שאלות של אי וודאות וספק, מזדחלת לה לאיטה גם תחושה של אובדן/נים וככל שהזמן מתארך וברור שזה לא יהיה קצר ואוטוטו חוזרים לשגרה- החוסן שלנו, יכולת העמידות של הרוח נחלשת. אליזבת קובלר-רוס פסיכאטרית ,

פיתחה מודל הכולל 5 שלבים שעובר אדם למול חווית אובדן. אפרט בקצרה את השלבים ואת ההתחבטות שעולה בכל אחד מהם: 1. הכחשה-זה לא קורה לי, זה לא יכול להיות 2. כעס-למה אני? זה לא הוגן. ביטויים של קנאה ושנאה 3. מיקוח-אני אעשה הכל רק שלא יקרה, ניסיון למנוע את הבלתי נמנע 4. דיכאון-הכל חסר טעם, מחשבות עגומות על העתיד. רגשות אשמה, בושה, כישלון והחמצה. 5. קבלה-יהיה בסדר, אני אוכל לזה, ויתור על המאבק קבלה והשלמה.

הסתגלות עוברת דרך שלבים עד שמגיעה להשלמה וקבלה, וזה לא חייב להיות ברצף הנ"ל. מתבוננת בעצמי ומגלה שאני שם,,, עוברת דרך השלבים.

בהתחלה נירמלתי והפחתתי מהעוצמה של המגיפה מה שאיפשר לי להתכחש למימדים לדרכי המיגון ולחשוב שבי /בנו זה לא יגע. ואז, הגיע החג כשהורי נמצאים לבד, כשהשולחן הגדול שלנו כמדי שנה שכולל את משפחתי המורחבת והאהובה הצטצמם למשפחתי הגרעינית. כשהנסיעה למקום עבודתי בבית חולים "העמק" העלתה שאלות בביתי ובתוכי על איך נשמרים? כשהקרבה לחבריי הסתיימה לה ולא בשל עומס השעה,

אלא בגלל שאסור ואי אפשר להיפגש יותר.

כשהתחלתי להיפרד ממטופלי בזה אחר זה. כשהפסקתי לנסוע למרחקים להנחות צוותים,,, כשהשגרה פסקה לה והעומס בחיי - אליו אני מורגלת כל כך נפסק באחת. ולאט לאט הזדחל לו הלך רוח מלנכולי, מתכנס ונחלש. בהתחלה הכחשתי, התנגדתי, התווכחתי – ואז, עצרתי השתהיתי והתחלתי לגלות. ואני אוסיף את מילותי לתהליך שהן: השתהות וגילוי. ואז גיליתי,,, גיליתי את השפע ואת השמחה. החג עבר בלכידות רבה בין ילדי, הרבה מאד הומור ושאלות של עומק על נקודת החרות של כל אחד מהם, ומה היה קורה בחייו לו היה מתחזק בנקודות שהעלינו? הגילוי - שבתוך סדר קטנטן יכולים להינות מאד מאד גם. מדי יום עולה עוד הבנה מתוך השקט, בנוגע לימים שיגיעו אחרי המגיפה שידייקו את מעשי בעולם. שאברר שוב מה נכון והאם אני בוחרת שוב? כמו זמן הבשלה והכנה לדבר הבא, זרעים שמונבטים כעת ויבשילו בעיתם ובזמנם. התיידדות עם הזום (כמי שיש לה רתיעה ואפילו חרדה משימוש באמצעים טכנולוגיים) שמאפשרים טיפולים פרטניים, זוגיים, קבוצתיים ותהליכים עמוקים על אף המסך שחוצץ בינינו. גיליתי ערבות הדדית בקהילה בה אני חיה בקשות לעזרה נענות בדקות אחדות בתוך קבוצות ווטסאפ- נדיבות, חמלה, רצון לעזור והתנדבות במהירות רבה. הודיתי על הזמן שעמד לרשותי לפעילות גופנית, לקריאה לציפיה בסרטים, לכתיבה. דברים שאני לא מצליחה להתפנות אליהם בשגרה.

הודיתי על שקט שבתוכי. על ישיבה במרפסת, על שיחת מרפסות עם שכנים, ובעיקר הודיתי על כך שאני לא רצה ממשימה למשימה כמנהגי ביום יום. השלמת מצרכים בסופר היתה המשימה הכי גדולה בימים אלו. ופתאום הבנתי בתוך ההסתגלות למצב החדש שאני מצליחה להפיק הרבה טוב, ושהמשימה המרכזית לימים אלו היא: חיזוק "היש" בעת הזו בחיינו. "הנכסים" העמוקים שאינם תלויים בזמן ובמקום. לא בקניות, בהרגלים, בהתמכרויות אלא במה שלא ניתן לקחת מאיתנו- אהבה, מידות טובות, חלומות, יחסים עם קרובינו, השפעתי המטיבה בחיים של מטופלי, בקהילה. נכסים שנוגעים בנצח.

הבנה שוב שהאמת, הקסם והעומק הגדול ביותר נמצאים בפשטות. ושעולם כמנהגו נוהג השמש זורחת ושוקעת כהרגלה. שמישהו מנהל את העולם ואני נדרשת בעיקר לענווה, לשמחה ולגבורה בימים אלו. זה לא הידע על מה נכון, כולנו יודעים שנכון לאכול אוכל בריא, לעשות ספורט, להתנהג טוב עם אהובינו ועוד ועוד,,, נראה שהתפתחות אמיתית באה רק כשנגזל מאיתנו משהו שהיה כל כך ודאי וזמין בכל עת. כשאנו מאבדים אותו, או אז בוא ונראה אותנו? יכולה להיות פה גדילה ענקית והתפתחות אדירה אם נצליח לשמר את ההבנות הפשוטות שמגיעות מתוך השקט שנכפה עלינו. תקופה זו שאנו עוברים "מתנה או עונש"? נראה שלכל אחד יש ויהיו את התשובות משלו. חג שמח ולימים טובים שעוד נכונו לנו.


www.etigalemidy.com

14 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
מטפלת ומדריכה מוסמכת - אתי גלמידי